(מתוך: "הכול על אלכוהול", גיליון 85, דצמבר 2014, עמוד 5)

אבחון והערכה של בעיית ההימורים נראים לכאורה כדברים פשוטים. ובאמת, מה הקושי להבדיל בין סוג של "בילוי נחמד" לבין פעילות בלתי נשלטת שעלולה להרוס את החיים? אולם מסתבר כי התחום של בעיית הימורים מגוון ורבגוני עד כדי כך, שהערכה כללית ואינטואיטיבית אינה מספקת את אנשי הטיפול, אנשי המחקר, הכלכלה והסטטיסטיקה. אבחנה מקצועית אמורה לעזור לנו להעריך את חומרת הבעיה, את השלכותיה הביו-פסיכו-סוציאליות, את הפרוגנוזה ובהתאם לכך לבנות את האסטרטגיה הטיפולית.

הסיווגים הקודמים של בעיות ההימורים לא היו מוצלחים במיוחד. כך למשל ICD-10 אינו כולל קריטריונים מסודרים לאבחנת "הימור פתולוגי" ומשום מה ממליץ לא לאבחן הימור פתולוגי אצל בעלי אישיות דיסוציאלית, דבר שלדעתנו לא מוצדק מבחינה קלינית. בקלסיפיקציה DSM-4 נמצא ההימור הפתולוגי ברובריקה של "הפרעות בשליטה של דחפים" יחד עם פירומניה, קלפטומניה ומריטת שערות, דבר שנראה לנו מוטעה. מעבר לכך, הסיווג הקודם ב-DSM-4 לא מתייחס לתקופה ולמשך הזמן בה הפרט סבל או סובל מהבעיה (האם זה היה בעבר או בהווה) ולדרגות החומרה של הבעיה.

העדכונים בסיווג ובהגדרת התופעה של הימורים בעיתיים בגרסה החדשה של DSM-5, מתבטאת במספר מישורים: שינוי שם, שינוי קובץ הסיווג, ביטול הקריטריון הקרימינאלי והורדת הסף להגדרה.

שינוי שם – התופעה תיקרא מעתה "הפרעת הימורים" (Gambling Disorder) ולא עוד שימוש במונח סטיגמתי חברתי של "הימורים פתולוגיים".
שינוי קובץ הסיווג – תחום ההימורים עבר לקובץ הסיווג של הפרעות התמכרותיות: Substance- Related & Addictive Disorders. קובץ שבו התכונות המשותפות בין שתי ההפרעות, הימורים ושימוש בחומרים פסיכואקטיביים, מקבלות בעשור האחרון תמיכה גם מחקר המוח.
בוטל קריטריון קרימינאלי – בסיווג הקודם אחד הקריטריונים לאבחון היה "ביצע מעשים לא חוקיים…". סעיף זה הורד מן הסתם בשל השכיחות הנמוכה של התנהגות פלילית בקרב מהמרים בעיתיים שלא תרם להבחנה מבדלת.
הורדת הסף להגדרה – מספר הקריטריונים הנדרשים להכלל בסיווג "הפרעת הימורים" הוקטן לארבעה. כתוצאה מכך במקום הימצאותם של 50% מהקריטריונים ב-DSM-4 על מנת להיכלל בסיווג, הסף עתה הוא 4 מתוך 9 קריטריונים, קרי, 44%. שינוי זה יאפשר הגדרה תואמת יותר להמצאות הבעיה בשטח.

לאור הנאמר לעיל אנו רואים את הגדרת הפרעת ההימורים כפי שהיא מופיעה ב-DSM-5 כהתקדמות משמעותית בתפיסה של הבעיה. להלן אנו מציגים את התרגום לעברית של הפרק הרלוונטי מתוך ה-5DSM-.

הפרעת הימורים: קריטריונים לאבחון על פי 5 DSM-

A. התנהגות הימורים בעייתית חוזרת ונמשכת המובילה לליקוי קליני משמעותי או מצוקה אשר מסתמנת על ידי הדגמת ארבעה (או יותר) מהממדים הבאים, במהלך 12 החודשים האחרונים:

1. חש צורך להגדיל את סכומי ההימורים כדי לחוש את הריגוש הרצוי.
2. הופך לחסר מנוחה ו/או עצבני בניסיון להפחית או להפסיק להמר.
3. חווה ניסיונות כושלים וחוזרים לשלוט, להפחית או להפסיק להמר.
4. לעיתים קרובות שקוע במחשבות הימורים (שחזור הימורים שבעבר, תכנון האירוע הבא וחשיבה על דרכים להשגת כסף למימון ההימורים).
5. לעיתים קרובות מהמר כאשר חש מצוקה (כדוגמא: חוסר אונים, אשמה, חרדה או דיכאון).
6. לעיתים קרובות לאחר שמפסיד כספים בהימורים, חוזר להמר בכדי להחזיר את ההפסדים.
7. נוהג לשקר כדי להסתיר רמת מעורבות בהימורים.
8. סיכן או איבד קשר משמעותי, עבודה, או הזדמנות תעסוקתית/לימודית כתוצאה מהימורים.
9. מסתמך על אחרים לספק כספים כדי להקל על מצב כלכלי חמור כתוצאה מהימורים.

B. דפוסי הימורים אינם ביטוי בשל אפיזודה מנית.

אפיונים נוספים
 תקופתי: עומד בקריטריוני אבחון ליותר מתקופת זמן אחת כאשר סימפטומים מופחתים לפחות למספר חודשים בין תקופות של הפרעת הימורים.
 מתמשך: חווה סימפטומים מתמידים שעומדים בקריטריוני אבחון למשך ריבוי שנים.

 ברמיסיה מוקדמת:
לאחר שעמד בקריטריונים המלאים להפרעת הימורים בעבר, אין עמידה בקריטריונים להפרעת הימורים לתקופה של לפחות 3 חודשים אבל פחות מ- 12 חודשים.
 ברמיסיה ממושכת:
לאחר שעמד בקריטריונים המלאים להפרעת הימורים בעבר, אין עמידה בקריטריונים להפרעת הימורים לתקופה של שנה או יותר.

חומרה נוכחית
 קלה: 4-5 קריטריונים
 בינונית: 6-7 קריטריונים
 חמורה: 8-9 קריטריונים

הפוסט הפרעת הימורים הופיע לראשונה ב-עמותת אפשר.

אם במסגרת הבילוי שלכם אתם גם שותים משקאות אלכוהוליים, מוטב להקדים מחשבה לשתייה ולרשום גם כמה טיפים:

• בירה לבנה זה אלכוהול, פחית בירה שווה לכוסית משקה חריף. אל תקלו ראש בבירה.
• האלכוהול הוא סם מדכא, לאחר שתיית אלכוהול גם בכמות קטנה נפגעת יכולת התפקוד.
• מוטב לשתות אלכוהול כשהוא מהול בנוזלים אחרים, כמו מיצים, קרח, מים וכד'. מהילת האלכוהול מורידה את רמת ריכוזו.
• מומלץ לא למהול אלכוהול במשקה מוגז (סודה, ספרייט). הגז מזרז את ספיגת האלכוהול בדם ומאיץ את תהליך השכרות. "הקפצת" טקילה, למשל, מהווה דוגמה לשימוש לרעה באלכוהול.
• חשוב לאכול לפני ותוך כדי שתייה. ספיגת אלכוהול בדם, על בטן מלאה, איטית ובטוחה יותר.
• זכרו, לא כולם אוהבים לשתות אלכוהול, אל תדחקו במי שמסרב לשתות, כבדו את מי שאומר "לא תודה, אני לא שותה אלכוהול"!
• והחשוב מכל: לעולם אל תנהגו לאחר שתיית אלכוהול ואל תיסעו עם נהג שתוי. קיבעו מראש, עוד לפני היציאה לבילוי, מי הנהג שיחזיר את כולם הביתה, ואותו נהג לא ישתה אלכוהול בכלל.

כי מי ששותה אלכוהול – לא נוהג. נקודה.

בילוי נעים ובטוח!

הפוסט טיפים ליוצאים לבילוי הופיע לראשונה ב-עמותת אפשר.

מה קורה לאחר הדיווח?

אם הדיווח נעשה לפקידת הסעד – על פקידת הסעד לבדוק את החשדות. בהתאם לתוצאות הבדיקה היא נותנת את המלצתה למשטרה אם לפעול במישור הפלילי בעקבות הדיווח או להימנע מפעולה ולהשאיר את הטיפול בידי רשויות הרווחה. במקרים מסוימים ולפי שיקול דעתה של פקידת הסעד, היא יכולה גם לפנות לוועדה שתפטור אותה מחובתה ליידע את המשטרה (ועדות פטור מחובת הדיווח). אם הדיווח נעשה ישירות למשטרה ולא לפקידת הסעד, המשטרה מיידעת את פקידת הסעד וממתינה לבדיקתה ולהמלצתה. (המשטרה ורשויות הסעד פועלים באפיקם שונים: המשטרה פועלת במישור ההעמדה לדין של הפוגעים, ורשויות הסעד במישור ההגנה על הקטין).
במקרים בהם ההורה לא משתף פעולה – פקידת הסעד מוסמכת מכוח חוק הנוער (טיפול והשגחה) לפנות לבית המשפט לנוער, שיכריז על הקטין כנזקק ושיורה על דרכי טיפול בקטין (כמו: להורות לו להגיע לבית הספר, להעמיד את הקטין בהשגחת פקידת הסעד, ובמקרים קיצוניים אף להוציא את הקטין ממשמורת הוריו). החלטת בית המשפט מחייבת את ההורים.

חוק חובת הדיווח[4]
סעיף 368 ד לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, שנוסף לחוק בתיקון בשנת 1990, מסדיר את חובת הדיווח לרשויות החוק בנושא עבירות שנעברו בילדים ובני נוער על-ידי האחראי להם (בהם בני משפחה שאינם קטינים), בן משפחה שלהם מתחת לגיל 18 או במוסד חינוכי. חובת הדיווח אינה חלה על קטין. יש להדגיש כי סעיף זה איננו מסדיר את חובת הדיווח או את הקשר בין עובדים סוציאליים לחוק הנוער (פקידי סעד) למשטרה במקרים שבהם יש חשש לעבירות שנעברו בילדים ובני נוער שלא על-ידי האחראי להם.
לפי סעיף זה, אם לאדם היה יסוד סביר לחשוב כי לאחרונה נעברה עבירה בקטין על-ידי האחראי עליו או בן משפחה שטרם מלאו לו 18, חובה עליו לדווח על כך בהקדם האפשרי לעובד סוציאלי לחוק הנוער או למשטרה. דינו של העובר על הוראה זו שלושה חודשי מאסר.
חובת דיווח מחמירה יותר מוטלת על אנשי מקצוע – רופא, אחות, עובד חינוך, עובד סוציאלי, עובד שירותי הרווחה, שוטר, פסיכולוג, קרימינולוג, מטפל פארה-רפואי, מנהל או איש צוות במוסד שבו שוהים קטינים. חובת הדיווח של אנשי מקצוע גוברת על החיסיון המקצועי שהם מחויבים לו, אינה מוגבלת בזמן, ועל העובר עליה יוטל עונש של עד שישה חודשי מאסר. כמו כן מוטלת חובת דיווח מחמירה על אחראי לקטין.

דיווח על חשד לפגיעה מינית במערכת החינוך

על פי חוזר מנכ"ל משרד החינוך, כאשר יש יסוד סביר לחשוב שנעברה עבירה בקטין ששוהה במוסד חינוכי (עבירת מין, עבירה של תקיפה תוך גרימת חבלה או התעללות) חובה על מנהל המוסד או איש הצוות לדווח למשטרה או לעובד סוציאלי לחוק הנוער. כאשר עובד סוציאלי לחוק הנוער מקבל דיווח לפי סעיף זה, עליו להעביר אותו למשטרה בצירוף המלצה לפעול או להימנע מלפעול בנוגע לדיווח. עובד סוציאלי לחוק הנוער יכול להימנע מלמסור דיווח למשטרה רק באישור וועדה מחוזית שיושבים בה נציגי פרקליטות המחוז, המשטרה ועובד סוציאלי לחוק הנוער מחוזי (ועדות פטור מחובת הדיווח). כאשר המשטרה מקבלת מידע לפי סעיף זה עליה להעביר אותו לעובד סוציאלי לחוק הנוער ולפעול בהתייעצות עמו, אלא אם כן נדרשת פעולה מיידית שאינה סובלת דיחוי. גם במקרה זה עליה לדווח לעובד סוציאלי לחוק הנוער ולהתייעץ עמו לאחר מכן.
חובת הדיווח לרשויות החוק (חלה על כל אדם, במערכת החינוך ומחוצה לה) אינה מוגבלת בזמן מבחינת מועד העבירה.

לפי החוזר על איש המקצוע יש לנקוט בפעולות הבאות:
• לפנות להתייעצות עם היועץ החינוכי של בית הספר או עם פסיכולוג חינוכי כדי להחליט/לקבוע את דרכי הדיווח. לאחר מכן, הללו יעמדו בקשר עם עו"ס לחוק הנוער לצורך קבלת מידע על המשך הטיפול.
• על אנשי מקצוע ליידע את ההורים על ההחלטה או להחליט במקרים מסוימים על הימנעות מליידע אותם.
• לדווח לעובד סוציאלי לחוק הנוער (בעדיפות ראשונה) או למשטרה. במקרי חירום או כאשר נדרשת תגובה מהירה יש ליידע את המשטרה ואת העו"ס לחוק הנוער במקביל.
• על בית הספר להימנע מלחקור את התלמיד.

חובת הדיווח המוטלת על אנשי מקצוע גוברת על חובת החיסיון המקצועי המוטלת עליהם.
חשוב לדעת:

• דיווח על התעללות בילד אינו הטלת אשמה אלא בקשה לחקירה ולבדיקה.
• כל חברי סגל המוסד החינוכי חייבים על-פי החוק לדווח על כל מקרה של חשד, גילוי או אבחנה של התעללות בילד.
• אנשי סגל המוסד החינוכי, הפועלים מתוך כוונה טובה, מוגנים על-ידי החוק במקרים של הגשת תביעה פלילית או אזרחית נגדם.
• חובת ההוכחה כי ההתעללות אכן התרחשה אינה מוטלת על המדווחים. זהו תפקידם של עובד סוציאלי לחוק הנוער או של המשטרה אשר יחקרו את המקרים.
• יש לדווח אך ורק לגורמים האחראים על המוסד (הנהלה, פיקוח) ולפקיד הסעד, תוך שמירה על אתיקה מקצועית נאותה.
• חובת הדיווח אינה פוטרת את צוות המוסד החינוכי מהמשך המעקב, התמיכה והעזרה לילד ולמשפחתו.
• כאשר קיים חשד כי הילד נפל קרבן לאחד מבני המשפחה, אין ליצור קשר עם ההורים. יש בכך כדי לסכן את הילד.
• על הגננת לדווח למפקחת ולפנות מיד לפקיד הסעד במחלקה לשירותים חברתיים ברשות המקומית שבה נמצא הגן או למשטרה.
• על מחנכים לדווח למנהל המוסד החינוכי או למפקח על כל המקרים שבהם קיים חשד להתעללות.
• על המנהל להיוועץ בעובד בריאות הנפש, בפסיכולוג או ביועץ של המוסד החינוכי כדי להחליט אם אכן התרחשה התעללות והאם יש לדווח לפקיד הסעד או למשטרה.

לסיכום
האיתור והדיווח, עם כל חשיבותם, הם רק צעד ראשון, הכרחי, אך לא מספיק לטיפול בילד. ילדים שנמצא כי אכן היו קורבן לפגיעה ולהתעללות, זקוקים לטיפול והתייחסות. לפעמים מדובר בטיפול קצר מועד, ולעיתים בטיפול מתמשך. לעיתים יש להתמקד בבעיה ולעיתים להתמקד באישיות. לפעמים הטיפול פרטני ולפעמים הטיפול קבוצתי. לפעמים יש צורך בטיפול כוללני במשפחה כולה, בצד הטיפול הנפרד, החיוני והחשוב בילד הקורבן. יש חשיבות רבה לטיפול, גם בפוגעים עצמם, בנוסף להליכים הפליליים נגדם.

חוקים נוספים שמהותם הגנה על קטינים

• חוק הנוער (טיפול והשגחה) התש"ך, 1960: החוק נועד להגן על קטינים מלידה ועד גיל 18, המצויים במצבי סיכון גבוה לחייהם: לבריאותם הפיזית ולבריאותם הנפשית. ההגנה נדרשת כאשר ההורים או האחראים על הילד אינם מסוגלים לטפל בו או מסכנים אותו. החוק מורה לשירותי הרווחה בכלל ולעו"ס לפי חוק הנוער טיפול והשגחה (פקידי הסעד) בפרט, להתערב ולפעול להגנתו של קטין הנקלע למצב של סכנה. על ביצוע הוראות החוק מופקד עו"ס לפי חוק הנוער (פקיד הסעד) .
• החוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו- 1955: חקירת ילדים עד גיל 14 המעורבים בעבירות מין (כקורבנות, עדים או חשודים) וכן קורבנות לאלימות הוריהם (חבלה חמורה, חבלה של ממש, הזנחה והתעללות) וכן חקירת ילדים עד גיל 14 המעורבים בעבירות נגד הגוף. על ביצוע הוראות החוק מופקדים חוקרי ילדים (ראה בהמשך- חוקרי ילדים).
• חוק העונשין, תשל"ז 1977 (תיקון- תש"נ, 1989) סימן ו'1: פגיעה בקטינים ובחסרי ישע : התיקון לחוק דן בחובת הדיווח על פגיעה בקטין על ידי אחראי. משמעותו היא, כי כל אזרח ואיש מקצוע חייב לדווח לעו"ס לפי חוק הנוער (עובד סוציאלי לחוק הנוער) או למשטרה על פגיעה בקטין על ידי האחראי עליו (הורים, אחים בוגרים, דודים, סבים ואנשי מקצוע אחראים במסגרות חינוך וטיפול).
• חוק הסעד (סדרי דין בענייני קטינים, חולי נפש ונעדרים), תשט"ו- 1955: חוק זה מקנה סמכויות לפקיד הסעד (בהרשאת בית המשפט), להיכנס לכל מקום ולחקור כל אדם הנוגע לקטין ולהגיש תסקיר בעניינו של הקטין לבית המשפט.
• חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות – התשכ"ב-1962: לפי חוק זה ילדים מתחת לגיל 18 ואנשים מבוגרים יותר שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם, אינם נחשבים כמי שמותר להם להיות חלק מפעולה משפטית. ("פעולות משפטיות" פירושן פעולות אשר גורמות לשינוי במצב משפטי). לפי חוק זה שני ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים ומחויבים וזכאים מתוך הסכמה לדאוג לצרכיהם, גם כאשר הילד גדל אצל הורה אחד (ההורה המשמורן) אין הדבר מפחית מחובותיו ומזכויותיו של ההורה השני (שאינו משמורן) (הכוללים, בין השאר, את לימודיהם ואת חינוכם), הממשיך להיות האפוטרופוס הטבעי של הילד, למעט במקרה של החלטה של בית-משפט או בית-דין או הסכם גירושין חתום המורים אחרת.
• חוק הנוער ( שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א – 1971: לטיפול בנערים עוברי חוק. חוק הנוער הוא חוק מרכזי, כמעט יחיד, העוסק בנוער עובר חוק. החוק מבחין בין קטינים לבגירים ומבסס את השונות הקיימת ביניהם – ביחס האחר הנדרש והמצופה – בכל הנוגע לקטינים עוברי חוק בהליך הפלילי. יחס שונה זה מבטא את העובדה כי בבסיסו של חוק הנוער, עומד עקרון השיקום. החוק מסדיר את הפעילות המשולבת של שלוש מערכות: מערכת בתי המשפט, המשטרה ושירותי אכיפת חוק שירות המבחן לנוער.

[4] מתוך אתר המועצה לשלום הילד. ראו הרחבה גם בתוך: הכנסת, מרכז המחקר, טיפול הרשויות בדיווחים על עבירות מין כנגד ילדים ובני נוער, כתבה אתי וייסבלאי, 15 באוגוסט 2010.

הפוסט על חוק חובת הדיווח הופיע לראשונה ב-עמותת אפשר.

פגיעה והתעללות בילדים ובני נוער, הינה תופעה מוכרת ושכיחה בארץ ובעולם. בסקר אפידמיולוגי עדכני שבחן את התופעה בישראל נמצא כי מעל למחצית (52.9%) מהילדים ובני הנוער שהשתתפו במחקר דיווחו כי היו חשופים לסוג אחד או יותר של פגיעה (מינית, פיזית, רגשית או הזנחה) (ויזל- לב ואיזיקוביץ, 2016).
מרכזי הגנה לילדים ולנוער, הינם מרכזים הפועלים בפריסה ארצית, ופועלים מכוח חוק סיוע לקטינים נפגעי עבירות מין או אלימות, התשס"ח – 2008. מרכזי ההגנה הוקמו כמענה ראשוני לילדים ובני נוער נפגעי עבירות אלימות ולמשפחותיהם, ומרכזים תחת קורת גג אחת (One Stop Shop) את כל תהליכי הערכה והחקירה של הילדים ובני הנוער נפגעי העבירה. בשנת 2019 הגיעו להתערבות במרכזי ההגנה 3261 ילדים ובני נוער והוריהם, כאשר 81.5% ממקרים אלו עניינם פגיעות מיניות.

מרכזי ההגנה מספקים התערבות ראשונית משמעותית במקרים של פגיעה, תוך רגישות לחווית הפגיעה והתאמת ההליך לגיל הילד ויכולותיו הקוגנטיביות והרגשיות, כמו גם מסייעים בצמצום הטראומטיזציה המשנית אשר נגרמת לעיתים קרובות בשל המספר הרב של ראיונות ובדיקות פולשניות, במקומות שונים ובזמן ממושך, אשר היו חלק מהליכי החקירה והאבחון של ילדים נפגעי עבירה טרם הקמת המרכזים.
במרכזי ההגנה נמצא צוות רב מקצועי הכולל : מנהל, שוטר, חוקר ילדים, אם בית, עו"ס לחוק נוער, רופא משפטי ופרקליט, אשר מטרתו ייעול ושיפור איכות תהליך החקירה והאבחון. בנוסף, הרציונל המרכזי במודל עבודה רב מקצועי הינו ההבנה כי פגיעה בילדים ונוער הינה בעיה מורכבת ורב ממדית ובהתמודדות עימה נדרשות מיומנויות רבות ומגוונות (Jackson, 2012), כמו גם תחומי מומחיות שונים, המאפשרים ראייה רחבה, הוליסטית ומגוונת.

בחודשים האחרונים, ישנה התמודדות עולמית עם מגפת הקורונה. כחלק מהתמודדות עם התפשטות הנגיף, ממשלות בכל העולם נקטו במדיניות של ריחוק חברתי. מדיניות זו כללה בין היתר, סגירת בתי ספר, צמצום הפעילות במרחב הציבורי, עבודה במתכונת חירום וצמצום עובדים, לרבות צמצום עבודת עובדי רווחה ועוד. האסטרטגיה שנקטו ממשלות להתמודדות עם הנגיף, יצרה מציאות שלא הוכרה כמותה, ואשר אילצה פרטים וחברות להסתגל למציאות חדשה ומשתנה הכוללת שינויים פיזיים ורגשיים שבבסיסם חווית חוסר הוודאות, הבדידות, העדר השליטה והעדר הרציפות בחיי היומיום. חוויות משבריות אלו, הנחוות במהלך מגיפת הקורונה, עומדות בבסיס חווית הטראומה, מעצימות את החוויה הטראומטית ומאתגרות את היכולת לספק מענה מיטבי לילדים ובני הנוער הנפגעים. בנוסף, אופן ההתמודדות עם התפשטות המגיפה, והאמצעים שננקטו כדי לבלום את התפשטות הנגיף, משבשים את מערכות התמיכה החברתית השגרתית של הילדים, כדוגמת בית הספר וקשרים חברתיים וקהילתיים, תוך הפעלת גורמי לחץ חדשים, ומעמידים מכשולים הן באיתור ודיווח פגיעות אצל אוכלוסיות אלו, כמו גם ביכולות מערכות אלו לספק שירותי תמיכה כבשגרה. כך לדוגמא מנתוני מרכזי הגנה לשנת 2019, עולה כי מקור ההפניות למרכז בשגרה הינו מבוזר, וכולל פניות עצמאיות, פניות ע"י רווחה, מערכת החינוך, הבריאות ועוד, כאשר רק 35% מהן מגיעות ממשטרת ישראל. במהלך מגפת הקורונה, נוכחנו כי מרבית הפניות הגיעו ממשטרת ישראל, ובלטו בהעדרם הפניות ממקורות איתור נוספים, אם בשל האופן החלקי בו פעלו שירותים אחרים כדוגמת מערכת החינוך/בריאות או בשל העדר פניות להפניית משאבים כבשגרה לפעולות יזומות של איתור. מגמה זו מחדדת את החשיבות בשמירה על מערך שירותים מגוון לאיתור וחשיפה של פגיעה, והתאמתו לחירום, מאחר ולחשיפה מהירה של הפגיעה פוטנציאל חיובי הן בבלימת התוקף וסיום הפגיעה והן בשל תחילת תהליך התאוששות של הקורבן, העדרו של מערך זה משמעו המשך הפגיעה ואף הסלמתה.

עבור ילדים ובני נוער נפגעי עבירות אלימות בכלל, ונפגעי טראומה מינית בפרט, חשיפת האירוע כרוכה בחוויה של חוסר שליטה, העדר מוגנות, בדידות, חוסר ודאות, קטיעה של רצף החיים הנורמאלי ועוד (Fohring, 2015). אנו רואים כי לסוגיות אלו יש משמעות רבה במהלך ההחלמה של ילדים ובני נוער נפגעי עבירה, ומענה מותאם ורגיש לחוויות אלו, כדוגמת שיתוף הנפגע בהליך, מתן הזדמנות לביטוי עצמי, מתן מידע ומתן תקשורת מכבדת ואמפתית עשויים לתרום להעצמת הנפגע, לצמצם את חווית חוסר השליטה וחוסר הוודאות הכרוכים בהליך החשיפה ואף לקדם תהליך מיטבי של החלמה.

משפחת י', משפחה חרדית המונה זוג הורים ו5 ילדים, הגיעה למרכז ההגנה בחיפה לאחר ש- ד', בת ה-10 שיתפה את אחותה הגדולה כי אחיה בן ה-14 פגע בה בפגיעות הכוללות אינוס ומעשי סדום. ההורים הגיעו יחד עם ביתם למרכז ההגנה בהפניית הרווחה, לצורך חקירת ילדים. בתחילת ההתערבות, הוסבר להורים אודות מהות ההליך והתאפשר להם להעלות את חששותיהם ותחושותיהם הקשות סביב הפגיעה והאמביוולנטיות הנגזרת ממורכבת הפגיעה בין אחים. מתוך ההבנה כי גם התא המשפחתי, לרבות ההורים מושפעים באופן דרמטי מהפגיעה בילד, ההתערבות הראשונית במרכז ההגנה מכוונת גם להורים, ומטרתה לאפשר עיבוד ראשוני של חווית הפגיעה, וויסות הרגשות העזים העולים בשל הפגיעה, מתן תמיכה, כמו גם העצמת ההורה, על מנת שיוכל להוות מקור תמיכה משמעותי לילדו. ההתערבות במרכזי ההגנה מושתתת על עקרונות של העצמה ואפשרות ליצירה מחודשת של קשרים אשר נפגעו במהלך הפגיעה, והיא באה לידי ביטוי ביחסים המעניקים כבוד, מידע, קשר ותקווה, המסייעים לבסס חוויה של ביטחון ואמון ומהווים בסיס חיוני להתמודדות מיטבית עם השלכות הפגיעה.

במחקר עדכני של גטניו – וקלוש וכהן (Gatenio-Kalush & Choen, 2019) המבוסס על ראיונות עם ילדים צעירים ואימותיהם באזור עוטף עזה, עלה, בין היתר, כי נגישות לדמות התקשרות וחיזוק גילויי חום ואהבה מצד דמויות אלו, סייעו לילדים ביצירת תחושת ביטחון ובהתמודדות מיטבית עם האיום. מכאן, נוכחות ההורה ונגישות רגשית אליו משמעותית בשעת משבר, ומתחדדת במיוחד לנוכח משבר הקורונה, כאשר גורמי תמיכה וטיפול אחרים נעדרים. הוריה של ד', למרות הקושי להחזיק את מורכבות הפגיעה שהתבצעה ע"י בנם, הצליחו בעזרת ההתערבות במרכז להיות נגישים לביתם ולצרכיה, כמו גם הצליחו להפגין כלפיה ביטויי חום, רוך ואהבה ובכך נתנו תוקף לפגיעה וסייעו לה בהתמודדות מיטבית עם חשיפת הפגיעה והזעזוע שיצרה בתא המשפחתי. אנו סבורים כי נקודת פתיחה זו, משמעותית גם להמשך ההתמודדות עם השלכות עתידיות של הפגיעה ועל יכולת המשפחה להשתקם. לציין כי לאור גיוס ההורים להליך, הליכי החקירה הנוספים שנצרכו עם הבן הפוגע, כמו גם בניית תוכנית, מוגנות על מנת למנוע הישנותה של פגיעה, לוו בשיתוף פעולה מצד המשפחה ואפשרו להתחיל בתהליך שיקום וטיפול משמעותיים.

לציין כי בשגרה, כ-70% ממקרי הפגיעות המיניות המטופלים במרכזי הגנה, מקורן בפוגע מחוץ למשפחה ורק בכ- 30% מהמקרים הפוגע הינו מתוך המשפחה כדוגמת סב, אב, דוד, אח וכדומה.
במקרים רבים, כאשר קיים חשד לפגיעה בתוך המשפחה, עולה חשש כי הבאת הילד עם הוריו למסירת עדות על בן משפחה קרוב עלולה להוביל לזיהום, בשל ניגוד עניינים, קונפליקט אודות חשיפת הפגיעה ועוד. על מנת למזער אפשרות לזיהום החקירה ע"י ההורה, בשלב הראשוני נערכת חקירה במסגרת בית הספר, ללא ידיעת ומעורבות ההורים. מהלך משבר הקורונה, כאשר נסגרו בתי ספר ונחשפו פגיעות מצד בני משפחה, לא הייתה אלטרנטיבה לקיום חקירות במסגרת ללא ידיעת הורים, ומעורבותם של ההורים ברוב המקרים היוותה מחד אתגר, אך טמנה בצידה הזדמנות לגיוסם למעורבות משמעותית לטובת הילד הנפגע. נוכחנו כי במרבית המקרים, ההכרח שנוצר לשיתוף ההורים בהליכים החקירתיים והטיפוליים השונים, הוביל להתערבויות מיטביות שתועלתן לילד ולטיפול בו עלו על הנזק שבזיהום החקירה.

העבודה במרכזי ההגנה, קשורה קשר הדוק לעבודה של מגזרים אחרים כדוגמת רווחה, בתי ספר, מרכזי טיפול, משטרה ועוד, החל משלב ההתייעצות וכלה בבניית תוכנית התערבות והפנייה לטיפול. מהלך הקורונה חלק מהשירותים עבדו באופן חלקי/מרחוק או לא עבדו כלל, כך שמערך הטיפול והתמיכה הקיימים בימי שגרה נפגע.

ד' הגיעה למרכז ההגנה באשקלון לאחר שחשפה כי נפגעה מינית באופן מתמשך מצד סבה. חשיפת הפגיעה אירעה דווקא בזמן הקורונה, כאשר היה צורך לשמור על ריחוק חברתי, דבר שייתכן ואיפשר מרחק בטוח מהפוגע והפסקה גם אם זמנית של הפגיעה. האם, שנחשפה לפגיעה מביתה, פנתה למשטרה, ומיד עם פנייתה הופנתה למרכז ההגנה. האם הגיעה תחילה לבדה להגשת תלונה ושיחה עם העו"ס במסגרת המרכז, על מנת לאפשר לה לשתף בדברים ולסייע לה בוויסות ומתן תמיכה על מנת שכשתגיע עם ביתה תוכל להוות לה משענת ומקור תמיכה משמעותי. למחרת הגיעה האם עם ביתה וניכר היה כי היא אסופה יותר, למרות הטלטלה הפנימית בה היא מצויה, ונראה כי הצליחה להיות פנויה לביתה ולהוות לה משענת בחשיפת הפגיעה מצדה. על מנת למזער את ההשפעות של הפגיעה ולהבטיח רצף טיפולי, זיהינו יחד עם האם כי המחנכת של הקטינה מהווה מקור תמיכה משמעותי לילדה, והאם שיתפה אותה בפגיעה ובהליך המתקיים במרכז ההגנה. לאחר מכן, בעזרת תשתית קיימת של שיתופי פעולה בשגרה, ובתיאום עם השפ"ח ומנהלת מרכז הטיפול האזורי בפגיעות מיניות, בנינו מענה מותאם אשר יספק הדרכה למורה על מנת שזו תמשיך להוות לילדה ולאם משאב התמודדות מיטבי עד לחזרה לשגרה והתחלת טיפול. אנו רואים בשגרה כי רציפות הליווי והטיפול הכולל רציפות של מידע וקשר, הנגשת מידע חיוני, תיווך בתקשורת בין גורמים מעורבים, סיוע בהתמודדות עם השלכות ההליך ומתן תמיכה מסייעים לשיקום תחושת היציבות והביטחון ולבנייה מחודשת של יחסי האמון שנפגעו מהלך הפגיעה. בחירום, היכולת לספק פונקציות רבות אלו נפגעות, דבר המקשה על התמודדות מיטבית של הילד ומשפחתו עם הפגיעה. השימוש בתשתית המשאבים הקיימת וגיוס שיתופי הפעולה מצד גורמים שונים לצורך מתן מענה להיבטים אלו, ממלא תפקיד משמעותי בהתמודדות עם משבר הפגיעה וחשיפתה בחירום, ומאפשר לספק מענה הוליסטי ומיטבי לילדים ולמשפחותיהם.

לסיכום, למגפה והתפשטותה, מעבר להשלכותיה הבריאותיות מגוון רב של השלכות נוספות: כלכליות, פוליטיות וחברתיות, כמו גם השלכות על נגישות למשאבי תמיכה וסיוע שונים, ועל יכולות שירותים לספק מענים כבשגרה. מרכזי ההגנה, אשר המשיכו לפעול לאורך כל משבר הקורונה, פועלים בשגרה כחלק מרצף מענים הקיימים בקהילה לטובת ילדים נפגעי עבירה ומשפחותיהם. האתגרים המרכזיים עימם התמודדו מרכזי ההגנה נגעו לקטיעת רצף המענים והדגישו את חשיבות שיתופי הפעולה בשגרה אשר היוו את התשתית ליצירת מענה מותאם בחירום. אנו סבורים כי חיזוק שיתופי הפעולה יכול לסייע בהתמודדות עם מציאות מורכבת ומשתנה וסבורים כי חשיבה משותפת על אפשרויות ההתערבות בחירום עשויה לסייע לבניית בסיס מערך התערבות כולל ומיטבי בחירום לטובת ילדים נפגעי עבירה והוריהם. אתגר נוסף, עימו התמודדו מרכזי ההגנה היה קשור להעדר אלטרנטיבות לחקירה סמויה, ללא ידיעת ההורים, במקרי פגיעה מצד בן משפחה, דבר אשר התגלה בדיעבד כאלטרנטיבה ראויה ומיטבית הן להליך החקירה והן להליך השיקום, בין היתר בשל ההתערבות המכוונת למיצוב ההורים כסוכני שינוי עבור ילדיהם בהליך, דבר אשר תרם להתמודדות מיטבית יותר עם הטראומה, כמו גם עם מצבי האיום וחוסר היציבות הנגזרים ממשבר הקורונה.

בבליוגרפיה:
לב- ויזל, ר' ואיזיקוביץ, צ' (2016). אלימות כלפי ילדים ובני נוער: בין שכיחות לדיווח. גורמים מעודדים מול גורמים מעכבים דיווח. דו"ח מחקר למשרד החינוך.
Jackson, S.L.(2012). Result from the Virginia multidisciplinary team knowledge and functioning center .Children and Youth Services Review, 34, 1243-1250.
Fohring, S. (2015). An integraeted model of victimization as an explanation of non- involvement whith the criminal justice system. International Review of Victimology, 21(1), 45-70.
Gatenio-Kalus, M & Choen, E. (2019). Creating a "Safe Haven": Emotion – Regulation strategies employed by mothers and young children exposed to recurrent political violence. Jornal of child & adolescent trauma. Retrieved from http://doi.org/10.1007/s40653-019-00299-5.

הפוסט ילדים ובני נוער נפגעי עבירה – אתגרי מרכזי ההגנה בימי קורונה הופיע לראשונה ב-עמותת אפשר.